שלג ישראלי”: על קבוצת “יונג יידיש” במלאת שישים שנה להקמתה”
שחר פינסקר
התפרסם ב”הארץ תרבות וספרות” ב 19.10.2011
http://www.haaretz.co.il/magazine/2.395/1.1526376
שנות החמישים המוקדמות היו שנים טובות לספרות בישראל, שנים של התחלות חדשות וחיפושי דרך. בספרו “משנה לשנה זה: פרקי ביוגרפיה ספרותית”, מספר נתן זך כיצד הקים את חבורת “לקראת” ביחד עם בנימין הרשב (הרושובסקי), אריה סיון ומשה דור, שאליהם הצטרפו מאוחר יותר יהודה עמיחי, דוד אבידן, גרשון שקד ואחרים. קבוצת “לקראת” היתה, כפי שכותב זך, חבורה לא מגובשת, שחלק מחבריה אפילו לא הכירו זה את זה. מה שחיבר אותם היה חוסר נחת מן הספרות העברית הקיימת וחיפוש אחר “דרך חדשה”. אף אחד מחברי הקבוצה לא ידע מה היא הדרך החדשה הזאת, אבל הם יצרו אותה בכתב עת צנוע וסטודנטיאלי ושמו “לקראת”. כתב העת הזה היה, על פי זך, “פתוח, פלורליסיטי, נוטה אל העולם הגדול, ואינו כופה על משתתפיו סגנון אחיד או ‘מגמה’”. כתב העת “לקראת” והוצאת הספרים באותו שם לא החזיקו מעמד יותר משלוש שנים, אבל היתה להם השפעה מכרעת על הספרות הישראלית – בעיקר על השירה – שאותותיה ניכרות עד היום.
ב-26-27 באוקטובר 1951, קצת לפני שזך וחבריו הסטודנטים הקימו את “לקראת”, הוקמה חבורה נוספת של משוררים וסופרים ישראלים צעירים. גם הקבוצה השנייה לא היתה מגובשת, גם היא לא החזיקה מעמד יותר מכמה שנים, ואף על פי כן היתה לה השפעה לא מבוטלת על הספרות שנכתבה בישראל מאוחר יותר.
אבל בניגוד ל”לקראת”, שהיתה הבסיס למה שמכונה ספרות “דור המדינה”, הקבוצה השנייה לא זכתה לפרסום רב. שמה של הקבוצה היה “יונג ישראל”, וחבריה הצעירים כתבו שירה וסיפורת ביידיש. חברי הקבוצה היו הסופרים יוסל בירשטיין, צבי אייזנמן, אברהם קרפינוביץ’ ושלמה וורזוגר, והמשוררים משה יונגמן, רבקה בסמן, רחל פישמן, אברהם רינצלר, משה גורין וה’ בנימין (הלא הוא בנימין הרושובסקי-הרשב, היחיד שהיה חבר בשתי הקבוצות). כל חברי הקבוצה היו מהגרים, רובם ניצולי שואה, שבאו לישראל כמה שנים מוקדם יותר ממחנות העקורים. אחרים באו לארץ מאוסטרליה ומארצות הברית.
השם “יונג ישראל” (=ישראל הצעירה) הלם את הקבוצה לא רק מפני שהקבוצות הספרותיות של ספרות יידיש הצעירה והאוונגרדית (די יונגע, כאליעסטרע, יונג ווילנע) של ראשית המאה המאה העשרים באירופה ובאמריקה, היו מקור השראה לקבוצה הישראלית, אלא גם בשל הגיל הצעיר של חברי הקבוצה. האב הרוחני של הקבוצה, המשורר אברהם סוצקבר, היה לא הרבה יותר מבוגר מהם, אבל הוא נודע בספרות יידיש ברחבי העולם עוד לפני בואו לארץ ב-1947. כל חברי הקבוצה היו סופרים בראשית דרכם. חלקם החלו לכתוב שירה וסיפורת כבר באירופה, אבל כולם כתבו את יצירתם המשמעותית והבוגרת בישראל. הם שאפו למצוא במדינת ישראל הצעירה בית ספרותי ותרבותי שבו יוכלו להחיות מחדש את המסורות של ספרות יידיש. בחלל האוויר עמדה האפשרות שישראל תהיה למרכז החדש של ספרות יידיש לאחר השואה. חלק מחברי הקבוצה התיישבו בקיבוצים כמו יגור, גבת, בית אלפא והמעפיל. אחרים הקימו את ביתם בתל-אביב או בחיפה. עוד לפני שהקבוצה נולדה פירסם סוצקבר ב”די גאלדענע קייט”, כתב העת החדש שהקים, יצירות של חברי הקבוצה תחת הכותרת “מהספרות הצעירה בישראל”.
פגישת הייסוד של הקבוצה התקיימה באוקטובר 1951 בקיבוץ יגור, קיבוצו של צבי אייזנמן. הפגישה יצרה את התשתית לפעילות ספרותית ענפה, שכללה הוצאה לאור של כתב העת “יונג ישראל: ליטעראטור, קונסט, קריטיק” (ספרות, אמנות, ביקורת), ששלושה גיליונות שלו יצאו לאור בשנים 1954-1957. כמו כתב העת של “לקראת”, גם זה של “יונג ישראל” נערך באופן קולקטיבי על ידי חברי הקבוצה, וגם הוא לא האריך ימים. נוסף על השירים והסיפורים של חברי הקבוצה ושל יוצרי יידיש ישראלים שהיו קשורים אליהם (כמו יעקב פרידמן ולייב רוכמן), כתב העת היה גם בימה לביקורת ספרותית ותרבותית וליצירות אמנות. דוגמה מוצלחת במיוחד לשילוב של ספרות ואמנות אפשר למצוא בגיליון הראשון, שבו רישומים של יוסל ברגנר על פי “הטירה” של קפקא מופיעים לצד שירה מודרניסטית חדשנית של אברהם רינצלר.
הקבוצה הוציאה לאור לא רק את כתב העת, אלא גם סדרה של שבעה ספרי שירה וסיפורת של חברי הקבוצה, שראתה אור בין 1954 ל-1966. כתב העת, סדרת הספרים והפגישות בקיבוץ יגור היו גם הזדמנות לחברי הקבוצה להציג וללבן עניינים פואטיים ואידיאולוגיים. כמו “לקראת”, גם “יונג ישראל” לא היתה קבוצה מגובשת, בעלת מגמה אידיאולוגית או פואטית אחידה. מה שאיפיין את שתי הקבוצות הישראליות – העברית והיידית – היה שילוב של אקלקטיקה ואנטי-קולקטיביזם עם ניסיון ליצור פואטיקה ניאו-מודרניסטית, המבטאת את העולם הפנימי של היוצרים ואת האופנים שבהם הם קולטים וחווים את המציאות הישראלית החדשה.
שתי הקבוצות יצאו לדרך חדשה נגד מגמות מרכזיות בספרות שבתוכה פעלו. הפעילות של “לקראת” אמנם נתקלה בהתחלה בחוסר הבנה ובעוינות, אך במהרה נהפכה החבורה (במיוחד בעקבות ההצלחה של זך ושל עמיחי) לנותנת הטון הישראלי. “יונג ישראל” התמודדה מראשית דרכה עם אתגר קשה במיוחד, לא רק מצד ספרות יידיש, שהפכה שמרנית ומסוגרת בשנים שלאחר השואה, אלא גם מצד התרבות הישראלית, העוינת והמתעלמת. כיוצרים מהגרים, צעירים ואנרגטיים, היו לחברי הקבוצה שאיפות ליצור ולפרסם ספרות יידיש חדשה דווקא בישראל, שבה קיוו לא רק לבנות בית אלא גם למלא את מצבורי היצירה שלהם. בתנאים התרבותיים והאידאולוגיים של מדינת ישראל בראשית שנות החמישים, כאשר החברה הישראלית היתה בתהליכי היווצרות והיידיש נתפשה הן כאיום על ה”צבר” וה”עברי החדש”, והן כשפה “מצחיקה” “שחייבים לשכוח” – זו היתה משימה קשה, כמעט סיזיפית.
בפגישת היסוד של הקבוצה תיאר יוסל בירשטיין את החוויה של כתיבת יידיש בקיבוץ ישראלי במלים אלו: “ביום שהגעתי לקיבוץ קיבלתי מכתב ממשורר יידיש ותיק שאמר לי: אתה גר עכשיו בקיבוץ – ‘פארגעס ניט דארט אז דו ביסט א יידישער דיכטער’ (אל תשכח שם שאתה משורר יידיש)”. הדברים הזכירו לבירשטיין את האזהרה של אביו, לפני שהיגר כנער מהעיירה בפולין לאוסטרליה. אביו אמר לו אז: “זאלסט ניט פארגעסן אין דעם גויישן לאנד, אז דו ביסט א ייד” (אל תשכח בארץ הגויים שאתה יהודי).
אף שבירשטיין היה מודע להבדל בין מצבו כיהודי באוסטרליה למצבו כסופר יידיש בקיבוץ הישראלי, האירוניה העצובה של ההשוואה לא נעלמה ממנו. הכותרת הדו-משמעית של הדברים שבירשטיין נשא בפגישה זו – “יידישער שרייבער אין קיבוץ” (=סופר יידיש/יהודי בקיבוץ) – ממצה את המצב המוזר שבו מצאו את עצמם סופרי יידיש בישראל ב-1951. התואר “יידישער” משמעו גם יהודי וגם יידי (שהרי במזרח אירופה, להיות יהודי, פירושו של דבר היה לדבר יידיש). הקיבוץ, לעומת זאת, היה תופעה חדשה וייחודית לתרבות הציונית-הישראלית. איזה תפקיד, אם כן, יכול להיות ליידיש, לספרותה ולתרבותה בתוך הקיבוץ הישראלי? מה יעשה סופר יידיש שאינו מעוניין לנטוש את התרבות שהוא מרגיש שייך אליה במקומו החדש?
זו היתה אכן בעיה קשה, אבל דווקא האתגר הפך את היצירות של חברי “יונג ישראל” לסינתיזה מרתקת במיוחד בין המסורות הספרותיות המודרניסטיות של יידיש במזרח אירופה ואמריקה לבין שפה, נוף, דמויות, ועולם דימויים ישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות ההולכת ונרקמת בישראל. אפשר למצוא בשירים ובסיפורים של “יונג ישראל” את הקיבוץ, הנוף המדברי של דרום הארץ, דמויות של רועי צאן, של ערבים, בדווים ומהגרים יהודים מכל רחבי העולם. היידיש עצמה עיכלה מלים וביטויים מן העברית-הישראלית. כך הם יצרו משהו חדש ולא מוכר, הן בספרות יידיש והן בספרות העברית.
דוגמה מרתקת לכל אלה אפשר למצוא במוטיב המרכזי – “שלג ישראלי” – המשותף כמעט לכל חברי הקבוצה ומאפיין את כל ספרות היידיש הישראלית. יש במוטיב הזה גורם אוקסימורוני מובהק, שהרי השלג הוא תופעה נדירה ומפתיעה בישראל, בניגוד לנוכחתו בזיכרונותיהם של סופרי היידיש מאירופה. הניגוד הזה הופיע בספרות העברית שנכתבה בארץ ישראל על ידי מהגרים בעיקר על דרך השלילה, כמו למשל בשיר “אילנות” של לאה גולדברג (“כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג”). בשירים ובסיפורים של סופרי “יונג ישראל”, השלג הלבן והקר מתואר באמצעים פואטיים שונים, ומקבל גוונים ומשמעויות רחבות ומפתיעות.
כמו בכל היבט אחר של ספרות יידיש בישראל, אברהם סוצקבר היה החלוץ. שירו “השלג על החרמון” (1948) פותח בשאלה “מאי קא משמע לן השלג שעל החרמון?” הדובר מביט בפסגת החרמון המושלגת, וזכרונו שולח אותו מיד אל השלג של בקתת ילדותו ואל אביו האהוב, אבל גם אל “היהודים, אשר כמו שלגים זכים / נפלו באלם כל החורף”. השיר נחתם ב”ציפור החרמון”, שממנה מבקש הדובר להביא את “שלג ילדותו” מעיר ואם שלו (וילנה), כי הוא יודע ש”בלי השלג קר יהיה במדינה הלוהבת”.
ב-1950 פירסם ה’ בנימין (בנימין הרשב) את השיר “שלג בירושלים”, שבו הדובר פונה אל השלג כאל חבר ותיק, בשפה דיבורית-אינטימית: “אתה יודע, שלג, טוב שבאת! / הרי הייתי נמס מגעגועי יגון / אל לשון יידיש שלך הדשנה”. זה שיר של סולידריות עם השלג, המזהה אותו עם הלחלוחית העסיסית של היידיש, ובמקביל מזהה את החום הירושלמי עם הכוח הממיס – לא רק את השלג אלא גם את המשורר. כדי להתמודד עם האיום הזה, מבקש הדובר: “לפני ששוב שנינו נימס, / בוא נמתיק סוד בעורבא פרח של פרדס / במקום בו איש לא יראנו / במקום בו איש לא ירמסנו” (תרגומה של חנה קרונפלד יראה אור בקרוב בכרך של שירי בנימין הרשב ביידיש ובעברית).
באמצע שנות החמישים הופיע השלג הישראלי גם בשירתן של שתי הנשים ב”יונג ישראל” – רבקה בסמן ורחל פישמן. השלג מופיע לא כמוטיב דרמטי-סיפורי-דיבורי, אלא כמוטיב לירי, שבו הוא משוקע בזיכרון ובחוויה האישית והפואטית, גם אם אינו מופיע כלל במציאות הישראלית החמה. בשיר “שלג” של רבקה בסמן, הדוברת מתארת את השלג כדמות נשית-אימהית שהיא באה לבקר בערב. היא “יונקת מן הקרירות” של השלג כמו “ילדה צמאה בחיק האם”. היא מודעת לכך שה”חמימות הפיחה בי רוח”, אבל אותה חמימות (ישראלית?) היא גם זו שהרסה את השלווה של “שושן הכסף” השלגי. השיר מסתיים לא בהרס אלא דווקא בביטחון המוחלט שהמעשה השירי יגרום ליופי האמיתי של השלג לשוב ולהתגלות, ואז “נהיה צעירות וחולמות / צועדות בלילה שלגי-צחור”.
במחזור השירים “הרים זרים” של רחל פישמן, השלג נטוע כה עמוק בחוויה ובזיכרון של הדוברת עד שהיא מזהה את שירתה ואת עצמה עם השלג: “שירי יורדים כשלג. / וכבר לבי מלא קרח / ושקט. / ירוק / קוצפים חופיו / בתכלת חיוכו”. בשיר השני במחזור, הדוברת חוששת שדמה יימס כמו השלג הנמס בחום: “דמי כשלג נמסים / הן לב אחד / קטן מדי. / כשקר פרוע, / כמהתלה רעת לב / הצפתי עצמי אמיתות”.
לעומת השירים הקצרים של פישמן, המלאים במודעות עצמית אירונית-קיומית, הפואמה רחבת ההיקף של יעקב פרידמן “שלג במדבר” (1960), היא חזון חלומי-סימבולי. גם בו השלג אינו מציאותי, אלא מופיע במדבר, שהלובן המסמא שלו מזכיר לדובר את השלג הבוהק. הדובר בפואמה הוא מעין נביא ש”לשונו התאבנה”. אך פתאום, בחלום-חזון, מופיעה במדבר סופה של שלג שמתוכה נגלית אמו של הדובר ומבטיחה לנענע אותו בעריסה
“בשעה הלבנה האחרונה”: ספק מוות, ספק גאולה אבסורדית, שבה המשורר-הנביא נבלע ברחם אמו.
השלג מופיע גם בסיפורים של “יונג ישראל”. למשל בסיפור הקצר, הפנטסטי-הסימבוליסטי, “מעשה בנסים מהר-טוב, חצר ורשאית וציפור שיר” של צבי אייזנמן (1956), השלג משמש מתג המעורר את הזיכרון, וגם דבק שמחבר את המציאות הלא מוכרת של נסים, התימני מן המעברה הישראלית, עם החצר המושלגת בוורשה ועם ציפור השיר האגדית. הסיפור מתחיל בנעירה של חמור שמעוררת את המספר משנתו. הוא מקיץ לתוך מציאות פנטסטית-חלומית שבה הוא רואה “עולם לבן וצח” שבו “שלג יורד, מסתחרר באוויר, ונוחת לאטו על האדמה”. המספר המופתע תוהה כיצד הגיע לחצר מושלגת בוורשה שבה יש חמור שבעליו הוא נסים התימני.
מכאן עובר הסיפור לסדרה של דיאלוגים מרוסקים שהמספר מנסה לשוחח בהם עם סוחר יהודי ורשאי, “מטפחת אדומה על צווארו”. הוא מנסה למכור לו באותה הזדמנות ציפור שיר, ואילו נסים מנסה לתאר את החיים הקשים מנשוא במעברה הישראלית. הסיפור מסתיים כפי שהתחיל, בתמונת השלג היורד על הכל: על החצר בוורשה ועל חדרו בישראל, עד שהמספר עצמו הופך לבן כשלג.
השירים והסיפורים הללו הן רק דוגמה קטנה לעושר החוויתי והפואטי של סופרי ומשוררי “יונג ישראל”. העיסוק שלהם ב”שלג ישראלי” הביא אותם ליצירת מודוסים שכמעט לא היו קיימים בספרות הישראלית המצויה של שנות הארבעים (סוריאליזם, פנטסיה, סימבוליזם לירי), וגם לייצוג שונה – מוכר וזר כאחד – של המציאות הישראלית. היצירתיות הספרותית של “יונג ישראל” לא זכתה בזמנו להרבה קוראים בישראל, אם כי היא השפיעה בדרכים סמויות על יוצרים עבריים מרכזיים. דווקא היום, שישים שנה אחרי הקמת הקבוצה, נראה שקהל הקוראים הישראלי צמא לקצת שלג ביידיש.
