כיצד לבנות “גשרים אל בני אדם”? על בנימין הרשב ויידיש
שחר פינסקר
זוהי גירסה מורחבת וקצת שונה של הרשימה שלי (“מפעל הגשרים של בנימין הרשב” שהתפרסמה ב”הארץ”, במוסף “תרבות וספרות” ביום שישי, ה12 ביוני,2015
בנימין הרשב, הידוע כאחד מחוקרי הספרות החשובים ביותר שפעלו בישראל ובעולם, נולד ב-1928 בוילנה, עלה ממחנות העקורים בגרמניה שלאחר השואה אל מדינת ישראל הצעירה ב-1948, ונפטר ב-2015 בניו-הייבן, קונטיקט, שם שימש מסוף שנות השמונים עד לאחרונה כפרופסור באוניברסיטת ייל. חייו התפרשו על פני שלוש יבשות, והמעברים בין המקומות והזמנים היו כרוכים במעתקים לא פשוטים, טראומטיים אפילו. למרות כל אלה, הוא בעצמו שימש “גשר”: מרחב ביניים המגשר בין אירופה, ישראל ואמריקה, בין עברית, יידיש ושפות אירופאיות, בין שירה, תרגום ומחקר, בין החיים היהודים לפני ואחרי השואה, ולא פחות מכך- גשר בין בני אדם בכל המקומות והזמנים הללו. בתוך העושר העצום של המחקר והיצירה של הרשב שהתפרסו על פני עשרות שנים, נראה שחומר הבניין המרכזי של הגשר היציב שהוא בנה היה שפת יידיש, ספרותה ותרבותה. ההכרה במרכזיות של היידיש בפעילותו הענפה של הרשב זוכה בזמן האחרון להארות חדשות, וכנראה שהיא רק תתרחב עם המחקר שהולך ונעשה, ובוודאי ימשיך להעשות אחרי פטירתו.
ב”הערת מחבר” קצרה לאסופה “שירת היחיד בניו-יורק: דיוקנאות של ארבעה משוררי יידיש ומבחר שיריהם בתרגום עברי” (כרמל, 2002), כתב בנימין הרשב, העורך והמתרגם:
בראשית המאה העשרים רובו של העם היהודי דיבר יידיש. בנהירה הגדולה מן העיירה אל העיר וממזרח אירופה למערבה נוצרה ספרות רבת כיוונים ורבת יכולת. סופרי יידיש וקוראיה חיו ויצרו במרחב היסטורי ותרבותי, אשר היה בו הרבה מן המשותף עם הספרות העברית שצמחה במקביל….היחיד, הפורץ מן המסגרות המסורתיות והמנסה לבנות “גשרים אל בני האדם” בכרך השוקק והמנכר כאחד, עמד במרכז השירה הזאת….עתה כאשר היידיש אינה עוד לשונה של חברה רבגונית ומודרנית, מן הראוי שנהיה קשובים להשגיה, אפילו בתרגום. יש במשוררי ניו-יורק בגרות שקדמה בארבעים שנה לשירה המקבילה בישראל.
הציטוט הזה ממצה במידה רבה לא רק את תפיסתו של הרשב את יידיש וספרותה, אלא גם את הפעילות שלו עצמו כחוקר, מתרגם, ומשורר. זה אופייני מאוד להרשב לכתוב על תופעות היסטוריות ותרבותיות רחבות-היקף וגם לשתול ציטוט משורת שיר שמדגימה את התופעות הללו, אך גם לוקחת את הקוראים הלאה למקום אחר, שונה במקצת. במקרה הזה, כאשר הרשב משתמש בביטוי “גשרים אל בני האדם” הוא מצטט (וכך מכריח אותנו לחפש את המקור בין דפי הספר) משירו היידי של המשורר האינטרופקטיביסט הניו-יורקי א. לייעלעס (אהרון גלאנץ-ליילס) “פֿעברואַר 15” מתוך המחזור “פֿאַבּיוס לינדס טאָגבוך” (“היומן של פאבּיוס לינד”, 1937), שאותו הוא תרגם לעברית וגם לאנגלית (ביחד עם ברברה הרשב). עיון בשיר מגלה שהדובר בשירו של ליילס מתחיל דווקא במשפט ציווי שלילי: “זוך נישט קיין בריק צו מענטשן” (“אל תבקש גשרים אל בני אדם”). במקום זה הוא מכריז: “וואַרט מיט דער וועלט אויף דעם וואָרט” (“צַפֵּה עם העולם למילה”), “בענק אויס דאס ווארט” (“כַּסֶף את המילה”) “זוך דאָס וואָרט” (חפש את המילה), “טראָג אויס דאָס וואָרט” (הֲרֵה את המילה). השיר מסתיים בשורה אחרונה המופרדת משאר השיר: “פֿון דײַן האַרץ שטראַלן זיך בריקן אין אַלע זײַטן” (“ליבך זורח גשרים אל כל עבר”). אם כך, מה שמתחיל בשלילת האפשרות ליצור גשרים אל הזולת – במיוחד בתוך מציאות שבה יש “רצח של מחנות לֵאים וזועמים” כדברי השיר– מסתיים דווקא באמירה חיובית, אפילו מחייבת. על פי דוברו של השיר (הפרסונה של פאביוס לינד שפונה ספק אל עצמו, ספק אל הקוראים), הגשר הזה אינו יכול להיבנות רק בעזרת כוונות טובות ואמפטיה עם הסבל של הזולת, אלא דווקא מתוך חיפוש סבלני אחר הדיוק המחמיר במציאת המילה המתאימה (החיפוש נעשה בשיר עצמו עם ארבעה פעלים שונים ביידיש בעלי משמעויות מקבילות, אך לא זהות: מחיפוש, כיסופים וחלומות, עד להריון וללידה הכואבת של המילה המתאימה). רק אחרי כל העבודה הפואטית הזו, אפשר לבנות “גשרים שזורחים לכל עבר”.
כמו בשיר של ליילס, גם הגשרים שהרשב בנה בחייו ובעבודתו נוצרו בתהליך ארוך, קשה ומפותל של חיפוש, שלא נעדרה ממנו גם מידה רבה של משחקיות, אפילו קריצת עין. התהליך הזה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בשמות הרבים שבהם הוא השתמש במקומות שונים ולצרכים מגוונים: בנימין הרושובסקי, הרושאָווסקי, ה. בנימין, בנימין הרשב, Benjamin Harshav ו”גבי דניאל”. התהליך הזה כלל גם מעברים חדים מכתיבה של שירה ביידיש ובעברית אל מחקר מדעי ב”תורת הספרות” סמיוטיקה, פרוזודיה, קשר בין צליל ומשמעות, ותורת הרב-מערכת (בכתבי העת שאותם ייסד:”הספרות” ו- (Poetics Today;מתרגום של משוררים מודרניסטים בשפות שונות, אל עריכה של אנתולוגיות כמו “שירת התחייה העברית”,”אַ שפיגל אויף אַ שטיין” ו- “American Yiddish Poetry”; מעיסוק בשיר בודד או מניפסט מודרניסטי, אל ניתוח של תהליכים רחבים כמו “לשון בעת מהפכה”, The Meaning of Yiddish”” או האלמנטים הלשוניים באמנות של מארק שאגאל.
לאילו שהכירו רק היבט אחד בעשייה של הרשב, המעברים החדים הללו נראים תמוהים, כאילו מדובר במין סוג של פיצול אישיות ספרותי ומחקרי. האמת כמובן שונה לחלוטין. אין צורך לעשות ניתוח פסיכולוגי, או פסיכו-תרבותי, של בנימין הרשב כדי להבין שהוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש ולמצוא את מקומו (מקום מרכזי ושולי כאחד) בתוך המהלכים הסוחפים של ההיסטוריה והתרבות היהודית במאה העשרים באירופה, בישראל ובאמריקה. התהליך הזה היה כרוך לעיתים גם בנקודות שחורות של עוורון ושיכחה. אפשר לראות את עקבותיה של נקודה כזו, למשל, במשפט הלקוני מתוך “הערת המחבר” המצוטטת לעיל: “יש במשוררי ניו-יורק בגרות שקדמה בארבעים שנה לשירה המקבילה בישראל.” למה הרשב מתכוון כאן? הוא לא מפרש, אבל מי שמכיר היטב את עבודתו יודע שהוא רומז לקשרים הסמויים שיש בין שירת המודרניזם היידי (באמריקה וגם באירופה), לשירה הישראלית שהחלה להיכתב בשנות ה-50 בקבוצת “לקראת”, זו שלימים הפכה ל”דור המדינה”, שמייצגיה הידועים הם נתן זך ויהודה עמיחי. הרשב היה אחד ממייסדיה של “לקראת”, וכל מי שכתב על ההיסטוריה של הקבוצה ושל שירת “דור המדינה” בכלל, יודע שהיתה לו השפעה מכריעה על הפואטיקה שלה, למרות שהוא כתב רק מעט שירים בעברית בשנות ה-50 וה-60. אבל מה הקשר בין משוררי היידיש של קבוצות ה-“יונגע” וה”אינזיך” בניו-יורק, ובין מה שהרשב קורא לו “השירה המקבילה” שנכתבה בישראל 40 שנה אחר כך? כיצד נוצר הקשר הזה, ולמה (כמעט) אף אחד לא יודע או כותב עליו? הרשב עושה כאן מעשה של גילוי וכיסוי בעת ובעונה אחת.
במחקרים שערכתי ושערכה חנה קרונפלד (תלמידתו המובהקת של הרשב, ומי שלימדה אותי ועודדה אותי ללמוד יידיש וספרותה במסגרת לימודי הדוקטורט שלי בברקלי), הולכים ומתגלים הקשרים הללו, וגם המקום המרכזי של הרשב ששימש –גם במקרה הזה – כ”גשר” וכמתווך בין יידיש ועברית מאז ראשית שנות ה-50. הרשב הצעיר היה למעשה היחיד מבין חברי “לקראת” בראשית דרכם, שהיה לו ידע תיאורטי ומעשי נרחב בשירה, מכיוון שהוא לא רק הכיר היטב שירה וספרות אירופאית ואמריקאית , אלא שהוא היה היחיד שכבר פירסם ספר שירים מודרניסטי ופורץ דרך. היה זה ספר השירים הראשון שכתב ביידיש “שטויבן” (“אבקים”) שיצא לאור ב1947 במינכן, וזכה לשבחים בעולמה המתדלדל של ספרות יידיש. במקביל, הרשב היה גם אחד החברים המייסדים של קבוצת היידיש “יונג ישראל” (שנוסדה בעידודו של אברהם סוצקבר) של סופרים ומשוררים צעירים שהגיעו לישראל באותה תקופה. הרשב פירסם ממיטב שיריו ביידיש, שנכתבו בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, בעיקר בכתב העת “די גאָלדענע קייט” בעריכת סוצקבר, במדור מיוחד שהוקדש ליצירת “יונג ישראל” ביחד עם חברי הקבוצה: יוסל בירשטיין, אברהם רינצלר, ריבקה בסמן, משה יונגמן ואחרים. מדובר בשירי יידיש ישראלים נפלאים כמו “פנים אל פנים מיטן אַלמעכטיקן” (“פנים אל פנים מול הכל-יכול” שתרגום-עצמי עברי שלו פורסם תחת הכותרת “עם אלוהי המדבר בחוף סדום” בחוברת של “לקראת”), “אין הייסן לאנד” (“בארץ חמה”), “בענקשאַפֿט” (“געגועים”, שנכתב מחדש בגירסה עברית והופיע ב”לקראת”), ו”שניי אין ירושלים” (שלג בירושלים). הבית האחרון בשיר הזה, שנמצא דווקא בסוגריים, הוא מן הבתים החזקים והמרגשים בשיריו המוקדמים:
ווייסט, שניי – מיר זײנען דאָך ביידע אויף דו,
אַז ס׳וועט די היץ דיר ניט לאָזן צורו
אין דער הייליקער שטאָט –
איז איידער מיר צעגייען ווידער,
לאָמיר זיך פֿאַרקלײַבן זאַלבעצווייט אין אַ סוד,
וווּ קיינער זעט אונדז ניט,
וווּ קיינער טרעט אונדז ניט, –
און כ׳וועל דיר לייענען מײנע לידער…
אַתה יוֹדֵּע, שלג — הרֵּי אָנוּ מדברים זה עם זה בלשוֹן “אַתה”,
אם החֹם לֹא יתֵּן לך מנוחה
בעיר הקֹדש –
אָז לפנֵּי ששוּב שנֵּינוּ נִמס,
בוֹא נמתיק סוֹד בעוֹרבא פרח של פרדֵּס,
במקוֹם בוֹ איש לֹא יראֵּנוּ,
במקוֹם בוֹ איש לֹא ירמסֵּנו –
ואני אקרא לך את שירי…
(תרגום עברי: חנה קרונפלד; מתוך “כל השירים/אַלע לידער”, הוצאת כרמל, בדפוס).
הדובר פונה ביידיש, בצורה האינטימית ביותר, אל השלג המגיע לפתע אל “עיר הקודש” מוכת החמסינים כמזכרת מימים וממקומות אחרים. הוא ממתיק עימו סוד וקורא לו את שירי היידיש שכתב, אך הוא יכול לעשות זאת רק בהסתר, במקום בו איש לא יוכל לראות ולרמוס ברגל גסה. הקשרים הסמויים מן העין, שהרשב רומז עליהם, בין שירת יידיש בניו יורק לבין השירה הישראלית החדשה שנוצרה מאז שנות ה-50 היו מתווכים, אם כן, דרך חיפושי הדרך של משוררי וסופרי היידיש הצעירים בישראל, שהרשב היה אחד מהם. אפשר לראות את הקשרים הללו גם במניפסטים ובמאמרים שנכתבו בכתבי העת של שתי הקבוצות, שם חותמו של הרשב ניכר היטב, גם אם הוא אינו חתום עליהם. באותן שנות ה-50 המוקדמות, הרשב כבר החל לעסוק בתרגום של משוררי יידיש – יהואש, משה לייב הלפרן, א. ליילס, וסוצקבר. חלק מן התרגומים הללו נעשו בשיתוף פעולה עם משוררים עבריים צעירים מחבורת “לקראת” – אריה סיון ומשה דור. זו היתה דרך נוספת שבה הרשב גישר בין מודרניזם יידי ומודרניזם ישראלי בעברית. גם תחילת פעילותו של הרשב כחוקר ואיש אקדמיה קשורה לספרות יידיש. העבודה המחקרית הראשונה שלו הייתה על “הבית הטיפוסי של שיר העם ביידיש”: עבודה סמינריונית שהסטודנט הצעיר בנימין הרושובסקי כתב תחת הדרכתו של פרופסור דב סדן (חלקים ממנה פורסמו כנספח לספר “התרבות האחרת”, שעוסק כולו ביידיש). מדוע הפעילות השירית, התרגומית והמחקרית המוקדמת של הרשב, שמרכזה הוא ביידיש, אינה ידועה, והמשמעות שלה לא היתה מוערכת די הצורך עד כה? התשובה היא מורכבת וקשורה, כמובן, כפי שמראה השיר “שלג בירושלים”, לא רק להרשב, אלא למעמד הירוד, המבוזה אפילו, של יידיש בתרבות ובספרות הישראלית של שנות ה-40 וה-50. דומה שרק עכשיו אנחנו מסוגלים לבצע מעין חפירה ארכיאולוגית שתחשוף את הגשרים הללו: קווי הרצף הנסתרים בין המודרניזם היידי והישראלי שהרשב הוא מן האנשים המרכזיים ביצירתם.
הרשב כתב בכמה הזדמנויות שבסוף שנות ה-50, הוא הפסיק לכתוב שירה ביידיש (או בעברית), ועבר לפעילות מחקרית. גם זה לא לגמרי מדויק, אבל ברור שהמחקר שלו תמיד היה קשור, גם אם זה לא תמיד נראה על פני השטח, אל היידיש ואל מה שהוא כינה “הביוגרפיה של הדור שלי”. למעשה הוא המשיך לכתוב שירים ביידיש – גם אם לא באופן רציף – לאורך כל חייו. ב-1994, כאשר הרשב (שעיברת את שמו דווקא עם המעבר לארצות הברית), היה כבר מפורסם כפרופסר בייל, כמייסד המיתולוגי של החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב, וכמנהיג של אסכולה שלמה בחקר הספרות והסמיוטיקה, הוא אסף את שירתו ביידיש ופירסם אותה בהוצאה-לאור נידחת בווילס בקובץ נפלא בשם “טאַקע אויף טשיקאַוועס” (ניב ביידיש שאינו ניתן לתרגום, ומשמעותו המילולית היא “למען הסקרנות”). ארבע שנים קודם להופעת קובץ השירים ביידיש, פורסם גם הקובץ העברי האוסף את “שירי גבי דניאל”, שהרשב הוא מחברם, תחת הפרסונה של גבי דניאל, האמן הקוסמופוליט שכותב שירים “מן הצד”.
למרות שהרשב ראה את עצמו, ובצדק, קודם כל כחוקר, בשני קבצי השירה הללו נמצאים כנראה בצורה המרוכזת והחשופה ביותר המפתחות החשובים להבנת ופענוח מפעל חייו – מפעל הגשרים הגדול שהוא בנה במו ידיו, ובשיתוף פעולה עם הרבה אנשים אחרים. במהלך החודשים האחרונים לפני מותו, הרשב עבד על ספר גדול ודו-לשוני, הכולל את שני קבצי השירה הללו, ביחד עם שירים ביידיש (להם הוא נותן “תרגום גשר” לעברית) ובעברית שכתב במשך תקופה של עשורים רבים, ושלא נאספו קודם לכן. הספר הזה יתפרסם מאוחר יותר השנה תחת הכותרת “כל השירים/אַלע לידער”, ככרך האחרון של כתביו המקובצים בעברית היוצאים לאור בהוצאת כרמל. למרות הצער הגדול על כך שהרשב כבר לא יזכה לראות את הכרך הזה, אוהבי שירת יידיש ועברית יוכלו להנות מפרי עמלו של אחד המשוררים היהודים הדו-לשוניים החשובים במחצית השנייה של המאה ה-20. זהו גם, ככל הנראה, פרויקט הגשר האחרון שאותו יצר הרשב במהלך חייו, גשר שיאפשר לכולנו להבין טוב יותר גם את החלקים המפזורים והמכוסים ביותר של מפעלו הענק.
